אזכרת 30 הימים
7 בדצמבר 2004 - נר ראשון של חנוכה
אזכרה בבית העלמין ולאחר מכן הדלקת נר ראשון, שירים וסיפורים בבית משפחת דקל
 
 















































 
 
 
 


אביבה - אמו של טום


בן יקר לי טום,
יחיד ומיוחד שלי, טום. כבר חודש שאיננו מדברים.
חודש. 30 יום, 30 לילות שאיננו נפגשים, מאמין?
לא התקשרת אליי לספר לי איך עבר עליך היום, מתוק שלי.
כבר 30 יום שאינני שומעת את קולך העמוק והמרגיע
ששואל לשלומי ותמיד מרגיע שהכל "אחלה", "וואלה סבבה".
כבר 30 יום שאיננו מקשקשים ואינך משתף אותי בכל מיני פעולות צבאיות שאתם מתכוננים, או סיימתם זה עתה לבצע.
כבר 30 יום שאינני מתכוננת לכבודך וכמו תמיד כל הבית מיום ד' הופך לחמ"ל קטן כבקשתך,
טנק דלק מלא, מפתחות בפנים וכסף כיס כמובן
וברגע שאתה נכנס גבוה, רציני, וחתיך מתמיד מיד הומה הבית חברים
וכמובן שני המקסימה מיד מתייצבת לקבלך באהבה רבה.
וכל התכונה הזו סביבך באהבה רבה מעצם היותך כל כך צנוע, כמעט סגפן.
תמיד נראה לי שקצת רזית בצבא. תמיד חשבתי איך לפנק אותך
ולאיזו מסעדה נלך השבת לאכול את סטייק הפילה האהוב עליך כל כך, ל"בוסטון", או ל"אלגאוצ'ו".
הכל בשבילך, אהוב מתוק שלי, ילדי המקסים כל כך.
כל חיי נסבו סביבך בהתאם ליציאות שלך. טום מגיע, או נשאר.
נדמה כי רק אתמול ישבנו יחד ורקמנו תוכניות להמשך והכל נראה כל כך ורוד.
טום שלי, ילדי, איזה המשך יהיה לנו כעת בלעדיך?
איזה חור בלב. איזה עצב עמוק מנשוא.
הגעגועים אליך קשים כל כך. הכל איבד מן המשמעות. הכל נראה כל כך תפל בלעדיך.
הבית הומה אנשים, חברים שלך ושלנו. כולם כל כך מחבקים, כל כך עוזרים.
הבית הרחב שרכשנו, היחידה החדשה שבנינו עבורך - כדי שתהיה לתמיד סביבי.
איך קישטנו וסידרנו כדי שיהיה לנו כיף ונעים ביחד.
רק בשבת ביום הארור שנהרגת לנו פתאום אמרתי לדובי:
"החצר כל כך מזמינה ונוכל לעשות בה אירוע יפה, כמו ברית, או אולי חתונה."
ובאותו יום עצמו, היית מאמין ילד מתוק ויקר שלי, שכל התכונה הזו הינה לכבוד ה-30 לזכרך.
30 יום לעצם כך שאינך עוד איתי ולידי בביתנו, בפיזי ובגשמי.
30 יום לזכרך.
הרי לעד כל עוד אני חיה ונושמת תהיה והינך בתוכי, סביבי, בנשמתי ובכל דבר שאעשה, או אחווה.
לעד תישאר בני האהוב, הנערץ והמיוחד במינו.
אתמול הלכנו לבקר ולהכין את גינתך. שתלנו פרחים ועצים והשקנו במים.
טום, הרגשתי כל כך קרוב אליך.
הרגשתי כאילו חלק ממני, מגופי, מנפשי, טמון שם בתוך החול, מתחת לאבן הקרה הזו.
כן, חלק ממני אתך. אני חשה בזה כל כך חזק.
אומרים שמיד כשנלקחים למקום הרוחני האחר, מיד ממתינים לך יקירך האהובים.
אומרים גם שעצם כך שנהרגת על קדושת הארץ מקומך הכי גבוה
וכעת הינך יושב ממש צמוד לכיסא המלכות, קרוב קרוב לאלוהים.
אז בבקשה אלוהים, שמור עליו. שמור על הבן שלי.
שמור שלא יהיה לו קר. שמור שלא ירגיש לבד. שמור עליו שיהיה מסופק, בדרכו האחרת.
שמור עליו שיהיה מאושר עד שאני אגיע

 
     
 

שני - חברתו של טום

נסיך שלי, טום שלי,
עוד מכתב שלעולם לא תקרא, אך הפעם מסיבות אחרות.
זה לא שלא יהיה האומץ להביא לך אותו. זה לא שאתבייש ממה שתחשוב.
אתה לא תקבל את המכתב הזה כי לעולם לא אראה אותך שוב בכדי להביא לך אותו.
אני לא קולטת מה קורה פה בכלל. אני יושבת עם חברים שלך שמספרים לי סיפורים מרתקים עליך.
חלקם הכרתי, חלקם אני פוגשת לראשונה. אני יושבת עם אמא שלך ומביטה בעיניה הכבויות.
מספרת לה כל מיני סודות שלנו בכדי שתדע כמה נפלא היית.
בכדי לראות את חיוכה ולהיזכר בחיוך שלך.
אני נושמת את החולצות שלך, את הריח שלך. מאמצת אותן לחזי, כי זה הכי קרוב שאני אגיע אליך.
אני הולכת לקבר שלך. לקבר שלך, ובוכה על ערמת הפרחים.
מלטפת אבנים קרות וחולמת על עינך הכחולות.
אני בוכה בלילה. בוכה כל לילה עד שנרדמת וביום כותבת לך ושוב בוכה.
אני בוהה בתמונה מחויכת שלך ומתגעגעת.
אני עושה את כל זה ועדיין לא מבינה. אני לא מבינה מה קורה כאן. אני לא מבינה איפה אני.
טום שלי, אני לא מסוגלת לעשות את כל זה בלעדיך.
אתה האור שלי בקצה המנהרה. אתה הירח, השמש והכוכבים.
אתה העמוד האיתן שלי. אתה האוויר שלי. אין לי כלום בלעדיך. אתה הכל!
שלושים ימים! שלושים ימים שאתה לא איתי. שלושים ימים מאותן שתי מילים נוראיות "טום נהרג".
שלושים ימים שאני מחכה לך שתשוב ואתה לא שב. אני מחפשת אותך בכל דבר סביבי.
אני מחפשת אותך ברוח המלטפת את פניי. אני מחפשת אותך בשקיעה אדומה מסורטטת.
אני מחפשת ומוצאת אותך בחיבוק של שחף, בחיבוק של אביבה.
אהוב שלי, אני מתגעגעת אליך כל כך. אני מתגעגעת אלינו, לאהבה שלנו.
אני מתגעגעת לחום שלך שעוטף אותי. מתגעגעת לזרועות שלך שחובקות אותי.
יקירי, אני כל כך זקוקה לך. אני מתגעגעת לחיוך שלך, לקול שלך, לצחוק שלך.
מתגעגעת לאהבה שלך, והכי מתגעגעת לעינך הכחולות שחודרות דרכי. קוראות אותי ומרגיעות אותי.
מתגעגעת לעיניים העמוקות, האוהבות.
מתגעגעת למבט הדואג, החם. המבט הכחול והעמוק המלטף אותי ברכות.
מבט שמחליש אותי ומחזק אותי כאחד. מבט ממיס. מבט שלך.
נסיך שלי, מה אתן בשביל להביט שוב בעינייך הכחולות.
אני כמהה לך כל כך. כמהה למגע שלך, לחיבוק שלך, לטעם שלך, לריח שלך.
כמהה לך, טום שלי, ואיני יודעת מה לעשות.
אני מרגישה אבודה בים של געגוע. געגוע מתגבר שאין לו מענה.
אין עוד ספירת ימים לאחור. אין עוד למה לחכות. כלום לא יחזיר לי אותך.
כלום לא ישנה את אותם מוצאי שבת נוראיים.
אני חיה על העדים שהשארת מאחור. חיה על סיפורים, על תמונות, על זיכרונות.
על הזיכרונות המתוקים שהשארת לי.אהוב יקר שלי, איני יודעת מה לעשות בלעדיך כאן.
אני זקוקה לך כאן לידי. כל מחשבותיי נתונות לך. אינך יודע כמה אתה חשוב לי, יקירי.
אינך יודע כמה שינית אותי. אני בנאדם טוב יותר בזכותך.
אני כאן, עם אמך, עם אחותך, עם דובי, עם חברים שלך.
כולנו כאן מחכים לך. תמיד אחכה לך. תמיד אוהב אותך.

"אני שלך לנצח, אתה המלאך שלי"

אני אוהבת אותך, טום.

תזכור את זה תמיד. הכל בשבילך.