מסע "מטום עד תום"
טום דקל
365
ימים בלעדייך
ונדמה כאילו הכל קרה אתמול
נוכחותך מלווה אותנו בכל יום ויום
ואתה תמיד חלק מאיתנו
ב-6 בנובמבר 2004, במהלך פעילות מבצעית באזור טולכרם, נהרג
יקירנו טום דקל.
לציון יום השנה לנפילתו החלטנו לערוך מסע "מטום עד תום" אשר יחל
באזור טולכרם, מקום נפילתו של טום,
ויסתיים בבית העלמין הצבאי
באילת, מקום קבורתו.
נקודת המפגש הראשונית תהייה ב-21 בנובמבר 2005 בבארותיים, בבסיס המפקדה של
גדוד נחשון.
משם נצא למסע אשר יימשך ארבעה ימים
ושלושה לילות, מיום ב' ועד יום ה'.
בכל יום נגמע את המרחב במסלולים, אשר נבחרו בקפידה, לאורך
מדינת ישראל, ממרכז ועד דרום. נתחיל ונחצה את הרי ירושלים,
נעבור בשדה בוקר, נמשיך דרך מצפה רמון, הר כיפה, רמת ברק, עד
מעלה שחרות ונסיים במרחב הרי אילת.
בכל ימי המסע נשלב ידיעת הארץ ואהבת המולדת, נתמזג
עם נופי ארצנו ונלמד על הקשר בין האדם לצומח ולטבע.
בתום כל יום נתכנס לערבי הווי ותוכן לאורו של הירח.
עם שחר יום ה', 24 בנובמבר, נצא לכיוון אילת ונסיים
את המסע "מטום עד תום" באזכרת השנה בבית העלמין הצבאי בשעה 14:30 בטקס
צבאי.
במהלך ארבעת ימי המסע לזכרו ולכבודו של טום
נצעד, נתקדם ונתגבש כפי שהיינו בשנה שחלפה...
אהבתו של טום לאנשים היא זו אשר תאחד ותאגד את כולנו יחד
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
|
| |
כתבה אתה שפירא:
אביבה יקרה,
לפני שנה בדיוק -
בנסיון להפיג מעט את הכאב הגדול,
אנו צועדות
צועדות ומדברות ומתכננות -
עולה הרעיון להנצחת טום
שישלב את אהבותייך - אהבותיו:
ספורט, טבע, אהבת הארץ... והרבה חברים
זה התחיל מצעדה מדן ועד אילת
וכך הרעיון רקם עור וגידים
והפך למסע שלימים
ייקרא
"מטום עד תום"
מהמקום הארור בו נהרג בנך אהובך,
אל המקום מנוחתו.
עבורי מסע זה החל עוד לפני שנה
אבל אצלי המסע מתום עד טום
כי עם מותו של טום שזה הטום,
בעצם הפך להתחלה
את בחוזקך הפנימי בחרת להפוך זאת לדרך חדשה
התחלה של חברות, משפחה, נתינה, תמיכה וקבלה
בשנה זו אני מתבוננת בך
כיצד את מפיקה מיגונך ומכאבך אנרגיות חיוביות
ומטעינה את הסובבים
ולטום לא יהיה תום
אני מקווה שטום יושב לו שם למעלה
ומשוויץ לכולם איזה אמא מגניבה יש לו
כפי שחבריו פה יודעים זאת
וכמה הוא גאה בך על הדרך שבחרת להתמודד
* * *
כתבה נטאלי רוטמן:
שוכבת על שטיח בחדר ענקי,
בשק השינה הנעים שלי.
100 איש סביבי, רעש, שמחה, אולי קצת מבוכה.
חיוך מרוח על פניי.
במסע, בהליכה, בלחרוש ולהכיר את המדינה שלי,
מעלות, נחלים, ונופים מעוררי דמעות של התרגשות,
למדתי גם להכיר ולהוקיר אותך טום,
ועוד קצת את עצמי.
תחושה של משפחה, תחושה של קבלה מוחלטת,
אהבה ואיכפתיות ורצון
לתת, ולתת, ולתת
בלא תמורה
זאת המשפחה שלך,
המשפחה שאתה יצרת,
בגללך היא קיימת,
בחייך ובמותך
דאגת לגבש את הדבר היקר ביותר בעולם -
אהבה וחברות.
לאהוב את כולם מתוך עקרון
ולאפשר אהבה
כאילו באמת אין מחר.
ושריריי פועמים וגופי עייף ובנשמתי שיר.
מחשבותיי והרהוריי נינוחים
בעודי שוכבת על השטיח הנעים,
לידי גם חבריי הכי טובים
שחף ונדין, אביבה ודובי,
גדוד שלם של אנשים מדהימים,
אחד אחד, אנשים שבאו בכדי להנציח,
באו כדי לאהוב,
בפומבי, בלי חשש,
לצרוח בקולי קולות את כאבם וגעגועם
לטום,
הטוב, הילד האהוב כל כך.
ואחרי ימים במדבר
בחזרה לליבה,
ולדברים שחשובים באמת.
אני נזכרת בך ומעלה חיוך על שפתיי
מבטיחה לקחת ממך את הטוב
ולהמשיך
לאהוב ולתת ולחיות
כאילו אין מחר.
מודה לאלוהים, לאביבה ולשחף על הזדמנות ייחודית,
על אפשרות לעצור ולו לרגע את הזמן
ולהיזכר בדברים החשובים
ולא בטפל.
להתפלל, לשיר, לעוף,
והייתי מוכנה לתת הכל
בשביל להקל על כאבם של אהובי,
אך אינני יכולה. אני יכולה רק לאהוב, לחבק,
לנגב דמעה ולהנציח לנצח את הילד הטוב המתוק
והמורה הדגול,
טום |
(עיתון "מעריב"
23.11.05)
(עיתון "ידיעות אחרונות" 25.11.05)
 |
|
| |
אביבה - אימו של טום
הנה עברה לה
כבר שנה ושוב אנו נאספים מעלייך,
בפינה של טום בבית עלמין הצבאי באילת ונדמה כאילו הזמן עצר מלכת.
ניתן היה אפילו לדמיין לרגע כאילו רק יצאת לטיול רחוק... והנה כבר
תשוב, והכל יראה כסתם חלום רע...
הרבה חברים קרובים סיפרו כי במהלך שנה זו בלעדייך הדרך עבורם היא
הדחקה,
פשוט לחשוב ולדמות כי הנורא מכל לא קרה. עבורי, מאז שנלקחת ממני אלו
חיים אחרים.
סוג של נכות יומיומית, חיסרון תמידי וגעגוע אין סופי.
געגוע לקולך המוכר, למבטך האוהב, למראך יפה התואר, לאישיותך הנעימה,
ולך, לכל כולך.
חיי נחצו לשני חלקים, 20 השנים הנפלאות איתך ובמחציתך בני היקר, טום,
וכעת, שארית חיי בלעדייך.
אני רוצה לספר לך, טום, כי במהלך השנה ההזויה הזו יצא לי להכיר דרכך כל
כך הרבה אנשים נהדרים,
לרקום חברויות מדהימות עם אנשים רבים ומיוחדים אשר נותנים לי כוחות
להמשך הדרך בלעדייך.
ועדיין, כל יום שעובר וכל שעה שחולפת, הנך תמיד במחשבותיי, בנשמתי ובכל
מקום אליו אני מגיעה
איני מפסיקה לתהות האם הספקת לחוות או שמא לא,
כל שיר שמתנגן מעלה תהיות האם הספקת לשמוע ולהנות או שמא לא.
טיילתי במקומות וליבי נצבט וניסיתי להעביר גם אלייך את כל שרואות
עיניי,
ראיתי צעירים בני גילך וחשתי עצב עמוק על כך שאתה אינך.
ומוזר איך רק לפני שנה התחבטנו בענייני היומיום, מה תעשה קודם, לימודים
או טיול גדול אחרי הצבא.
וכעת עצבות וגעגוע הם מנת חלקי מעתה ועד עולם, מהולים בכל עשייה משנה
זו ואילך.
אני יכולה לומר בבטחה כי בכל החלטה ודרך אשר בה בחרתי, חשתי את נוכחותך
בחוזקה.
ועל כן החלטתי להנציח את שמך בכל דרך,
לשמור על יחסים עם חברייך ולאמץ חברויות כפי שהיו חשובות לך כל כך,
ולפתוח את ביתנו לעד, לכולם, בדיוק כפי שהיית רוצה.
הרבה תהיות ומחשבות מבולבלות חלפו במוחי ובליבי במהלך שנה זו
במין חיפוש מתמיד של מעט נחמה ומזור לנפשי המגעגעת אלייך כל כך, בני.
כנראה שאני צריכה הרבה עשייה על מנת לשמור על שפיות.
והתובנה שלי מלכתך כל כך צעיר, ובעצם כך שהלכת מאיתנו,
כאשר לפי חוקי הטבע הרי ילדים קוברים את הוריהם ולא להיפך,
ובמצב שנוצר הרי שהבנתי מכך היא להביט קדימה ולתרום ולרתום את שארית
כוחותיי ויכולותיי
הפיזיות והנפשיות למען האחר והזולת וכך בכוונתי לעשות.
השבוע אמר לי חבר קרוב שלך כי הוא מרגיש בר מזל על שיצא לו להכיר אדם
וחבר שכמוך.
טום, עבורי כאם אני חשה זכות גדולה שהיה לי אותך ולו ל20 שנה.
המסע שלך, פה איתנו תם. ובליבי נותרה האמונה שגם אתה נהגת להאמין בה
בעבר לגבי אביך,
שהנפש חופשייה לה ומטיילת לה הלאה ברבדים אחרים
ולבסוף ניפגש וזו נחמתי היחידה שאכן בסוף הדרך ניפגש.
שני - חברתו של טום
נסיך נצחי
שלי,
אני מנסה לדמיין אותך
מנסה לדמיין איך היו נראים קמטי החיוך כשהיו נשארים גם אחרי החיוך
איך היו נראות השערות הלבנות הבודדות כשהיו מתחילות לבצבץ
איך היו נראים הזיפים כשהיו הופכים להיות צפופים וגסים יותר
איך היינו מספרים על אותו טיול שנסענו לפירנצה וכמה מצחיק היה
איך הייתי אומרת שלבן שלך יש בדיוק את אותן העיניים
איך היית יושב עם דודיק ומעלים יחד חוויות מהמילואים
איך היית שובר את הכוס
איך היית מנסה להפסיק לעשן ולא מצליח
אבל נסיך נצחי שלי,
נשארת כך, לנצח בן 20, לנצח בליבי
אתה לא תצחק את אותו הצחוק
לא תבכה את אותן הדמעות
לא תראה את אותן המראות
אז אני צוחקת בשבילך, בוכה בשבילך, חיה בשבילך, בשביל שנינו
הכל נשאר סטטי, דבר לא משתנה
מאז שהלכת ירדו הגשמים, פרחו הפרחים ושוב השלכת הגיעה ודבר לא השתנה
חדרך עומד ממתין לך, בגדייך בארון, סכין הגילוח באמבטיה
רק הגעגוע התעצם
התעצם עד כדי שהוא מכלה אותי
לפעמים אני רוצה לעמוד באמצע הרחוב ולצרוח, שידעו, שאני אוהבת אותך
ושאתה אהבת אותי ושהיה כאן בן אדם והוא איננו עוד...
לאן נעלמת? אני חווה את אובדנך יום יום, שעה שעה, דמעה דמעה
ועדיין מתקשה להבין
כיצד זה הגיוני? איך בן אדם שלם פשוט נעלם?
היכן כל הזכרונות שהיו לך? היכן כל הידע שרכשת?
היכן כל מספרי הטלפון שידעת בעל פה? הוכן כל המחשבות שהיו לך?
היכן כל השאלות שלא הספקת לקבל עליהן תשובות?
אפילו למחשב שנופל יש גיבוי לשימור המידע
חלפה שנה, שנה שלמה.
לפני שנה ושבוע נשקת לי בפעם האחרונה
אם היית יודע בטח היית נותן לי עוד נשיקה קטנה
לפני שנה ויום אמרת לי שאתה אוהב אותי בפעם האחרונה
אם היית יודע בטח לא היית מנתק את השיחה כל כך מהר
לפני שנה ראית את השקיעה האחרונה שלך
אם היית יודע בטח היית מתבונן בה יותר זמן
נשאר לי רק הגעגוע
ואני חייבת להפוך אותו למשהו יפה
זוכר שאמרת שאת הגעגוע שלנו אחד לשני נהפוך למשהו שלנו, משהו יפה?
כל פעם שהכאב הנורא מציף אותי גם שארית חיוך נשארת על שפתיי
זה הגעגוע היפה שלנו, הגעגוע הנצחי שלי
אל תחשוב שאני מוותרת לך, אתה עדיין חייב לי משחק שחמט
אני מחכה לך פה, רק תבוא ואני אסדר את הלוח, רק תבוא
אני אוהבת אותך, טום
* * *
תודה
רבים סייעו בהוצאת
המסע "מטום עד תום" לדרך ותרמו להצלחתו
כפאזל המורכב מחלקים רבים הצלחנו יחדיו להגיע אל התמונה המושלמת
תודה לכולם:
מלון 'הנסיכה' - למנכ"ל זיו גולדשטיין
רשת 'פתאל' - אבי כהן
עינת נגבי ממעלה שחרות
מועדון 'רוטרי'
מועצה אזורית חבל אילות
יוסי אדרי הסעות
הנצחת החייל במשרד הביטחון
'נקודת חן'
'אור 87'
אולפנא נועם
שמעון מקיבוץ גרופית
'שיבולים', 'מאפיית דודו'
'פרי ארצנו'
יוטבתה
'גיגי שלטים' חברנו היקר
'טמפו', 'קוקה קולה'
'אסם', 'עלית'
'ב.מ.ל. מרין בע"מ'
סופרמרקט אלימלך
בבר ציוד הגברה
יוסי הובלות
יוסי מלול
זילי גרוסמן
'המצפה התת ימי'
איציק מצברים
ארז - אקו
אדיר לוי
לכל מדריכי הטבע שליוו אותנו- ג'וזה וולף, ינקלה
מזרה, מנחם מרכוס, רם רייזל, אביתר נוריק,
ולחברות היקרות - מירי, רינה, שושי, בריג'יט, רותי, דפנה, גבי וורה |
|
