|
 ביום
הזיכרון 2006 נערך בגדוד נחשון ערב לזכר הנופלים בגדוד, באותו הערב גם
הוקרנו הסרטונים שנערכו ע"י "תפוז" לזכר הנופלים.
אביבה, אימו של טום,
התבקשה לדבר בשם ההורים השכולים בערב לזכר
הנופלים בגדוד נחשון:
אפתח בשיר אשר נכתב ב-6
בספטמבר,
תאריך הולדתו של טום, ע"י שחף אחותו הגדולה:
"מדליקה לך נר
אבל השנה זהו לא נר של יום הולדת
השנה זהו נר בודד של זיכרון
ובראשו להבה גדולה של געגוע
את הנר הזה אף אחד לא ייכבה
הוא יבער בליבי לנצח
והמשאלה שאני מביעה ללא הפסקה לא תתגשם
זה לא חלום וכנראה שלא אתעורר
אז אני מדליקה לך נר
נר של אהבה
נר שאורו וחומו בוערים כשלך
חזקים כמו נוכחותך בחיי
והנר הזה לעולם לא ייכבה
הוא יבער בליבי לנצח"
ושוב נאספים אנו אל
גדוד נחשון, לצבא, לטקס לזכר הנופלים, המקום בו נקטפת מאיתנו, נקטפת
מהחיים ואתה כל כך צעיר.
אסור לקטוף את פרחי הבר, כך שרנו, ובכל זאת הוחלט אחרת.
משפחות שכולות קוראים לנו מעתה, ולי השם שונה ל"זאת שבנה נהרג בצבא".
כל יום שעובר וכל שנה שחולפת ממחישים ביתר שעט את הגעגוע הנורא, את
החלל שנוצר, את הצער הכבד, את לכתך בטרם עת...
ואתה כל כך צעיר וטרם
הספקת לחוות במלואם את טעמם של החיים, את יופייה של אדמתנו, את מסתורי
האהבה,
את העונג בהבאת ילדים לעולם ולגדלם...
ולהגיע לתובנות... לא הספקת ילדי וההחמצה כה גדולה.
"במותם ציוו לנו את החיים", על משפטים כאלו ואחרים גדלנו וערכי יסוד
אלו הפכו למורשתנו.
לאחר מותך הנוראי מכל, שמענו כי יומיים לפני מותך במהלך טיול מדהים
בגולן אמרת בשיחה עם חברייך אל מול יופייה של ארצנו
"אם למות אז למות בצבא - למות על קדושת הארץ".
אז נבואתך התגשמה ללא ידיעתך מראש ואנו נותרנו כאן, להמשיך את החיים.
דברים רבים קרו לנו מאז לכתך וההתמודדות של כולנו קשה ומסורבלת ולעיתים
אף מייסרת
וברצוני לציין כי למן היום הנורא
ההוא הכל נראה אחרת. מצד אחד נותרנו עם חלל ענק ומנגד הכרנו אנשים
מדהימים,
מפקדים ולוחמים, חיילי גדוד נחשון, אשר צמודים אלינו ומלווים
אותנו בכאבינו, ברגישות ובאהבה רבה מאז ימי השבעה ועד היום.
הבטיח ואמר דודי המג"ד היקר כי מעתה אנו חלק ממשפחתכם ואכן הפכתם להיות
חלק מחיינו ומשפחתנו
ברגעים קשים ובשמחות, חובקים ותומכים ומלווים בימי
חול, ערבי שבת או חג קשים ואחרים.
אמרה לי פעם, בתחילת דרכינו, לאחר לכתך, אם שכולה יקרה,
כי מעתה ועד עולם בכל אירוע, חג או שמחה "עין
בוכה ועין צוחקת"
ואכן מדמה אני את המצב לאדם נכה אשר חלק מגופו, יד, רגל או בעצם ליבו
נגדע או נתלש
וכך בכל יום מחדש מנסה אותו אדם נכה "להתגבר" - זו הגדרה שגויה,
להתמודד, להסתגל, להמשיך ולתפקד ולהתרומם
ולמצוא טעם לחייו ומשמעות למעשיו.
עפ"י ראייתי מחובתנו להנציח, לספר ולהשמיע בכל דרך אפשרית את סיפור
חייו של ילדנו. להבליט ולטפח את אשר אהב
ולהדגיש כי תוך בחירה הגיע לשירות הקרבי ותוך אמונה שלמה במעשיו
ובנחיצות הבלתי מעורערת בהגנה על מולדתנו -
קיפח את חייו.
למיטב הבנתי עלינו לספר על ילדנו למען יכירו עוד אנשים בארץ ובעולם את
הנפש המיוחדת של כל אחד מבנינו
אשר שירת חייו נדמה בטרם עת.
אנו אשר נותרנו, עלינו לאסוף כוחות ולנסות בכל יום מחדש להרים את
ראשינו מעלה, להביט קדימה
ובכוחות מיוחדים כפי שילדנו היו מבקשים,
להיאחז בחיים. תוך בחירה של כל אחד מאיתנו בעשייה, יצירה, הנצחה, עזרה
ונתינה -
הרי שזוהי המהות.
אסיים בשיר שכתבתי על טום בני מספר חודשים לאחר לכתו:
טום ילד שלי לעד
בן קיבלתי לעשרים שנה
אלוהים הגיש לי אותך במתנה
יחד גדלנו עברנו שלבים
יחד בילינו פרק זה בחיים
עינייך מביטות אליי כחולות
בטוב, בדאגה ובחום מלאות
עם השנים הפכת לגבר
הבנות בך מביטות מכל עבר
כל כך אדיב, מנומס, צנוע ונעים
אלו רק מעט מתכונותייך בחיים
תוכניות לעתיד יחד רקמנו
על ילדייך לעתיד אפילו חלמנו
מנסה לדמיין את חייך בנינו
המציאות המרה טופחת על פנינו
תמו להן עשרים שנה נהדרות
כהרף עין חלפו כלו ימי התום וכעת...
אלייך אתייסר עם נפשי בדד
געגועיי אלו אלייך ילווני לעד
נפשי תחוש מרגוע ונחמתי תתממש
כנראה רק כאשר לבסוף ניפגש
* * *
|
