עמדתי שם, מנסה להרגיע את הנשימה.
פשוט הייתי חייב למהר כדי להגיע בזמן.
למרות שנובמבר עכשיו, אני מרגיש את הזיעה על המצח.
אני עדיין מתנשף כאילו רצתי לפחות 3 ק"מ.
עצמתי לרגע את העיניים כדי להרגע,
פתאום הרגשתי את הרוח נושבת לי על הפנים, יכולתי להרדם בעמידה
הרי לא ינתי כל הלילה בגלל מה שקרה.
הרוח עדיין מלטפת לי את הפנים, כל איבר מקבל יחס אישי, הרוח לא מקפחת שום איבר
מפנקת את העפעפיים, האף, הלחיים, השפתיים...
אבל בשפתיים עדיין יש הרגשה מוזרה שנשארה מאתמול
הטעם של השפתיים שלך לא עזב את הפה שלי.
זה קצת מוזר שאני בכלל מכיר את הטעם של השפתיים שלך, אתה לא חושב?

אף פעם לא הייתי באילת בנובמבר, ממש נעים כאן בתקופה הזאת, לא חם
כי אני הייתי כמו כולם, הייתי מגיע לכאן בקיץ כשיש את כל הכוסיות והבירות בים
ממש חם כאן בקיץ, אני באמת לא מבין איך אתה מצליח לחיות כאן כל השנה

אפשר למות מהחום הזה.
אבל עכשיו, ממש נעים כאן, ממש כמו בעילר.
למרות שבעילר יש נוף הרבה יותר יפה.
אתה יודע, יש מסביב הרים ירוקים, השמיים באמת כחולים, כל עץ זית נראה כל כך שמח, חי.
יש שם אנשים טובים, פשוט אתמול פגשנו את החברה הפחות טובים שלהם.
אתה יודע הקומץ הזה מוציא שם רע לכל הכפר
אבל בכל מקום יש את הקומץ הזה שעושה את הבעיות
מה? בגלל 15-20 אנשים לא נבוא יותר למקום היפה הזה? זה לא הגיוני!
אני יודע שאתה לא אוהב את עילר כמו פעם
את האמת, גם אני כבר לא מחבב את המקום.
כל פעם שאני חושב על ההרים היפים האלה, על השמיים הכחולים ועל עצי הזית השמחים האלה
אני מרגיש צביטה בלב...
צמרמורות מעצבנות של כמה שניות משתקות את הגוף.
אני שונא את ההרגשה הזאת, זה פשוט חוסר אונים...

לא... זה לא משתווה לחוסר אונים שהיה אתמול
אבל גם זה לא כל כך פשוט...!

אה...
שכחתי להגיד לך...
פגשתי היום את אמא שלך
היא נורא מתגעגעת, קשה לה שאתה לא כאן.
למה שלא תרים לה איזה טלפון, תגיד לה שהכל בסדר איתך
אל תהייה עקשן אתה שובר לה את הלב ככה
מסכנה, מה היא עשתה רע למישהו?
לך בטוח היא לא עשתה כלום, היא באמת אוהבת אותך
אז תעשה טובה, תרים טלפון.

זהו, אני כבר בסדר, הנשימה שלי כבר חזרה מהשואה של מקודם
אני אפילו כבר לא מזיע במצח
אני באמת בסדר, אל תדאג.
תראה, אני מדליק סיגריה כדי להוכיח לך.
למרות שהרוח כבר הפסיקה, באמת נעים כאן
אילת בנובמבר, אני אומר לך, אני מרגיש כאילו גיליתי עכשיו את הגלגל או את אמריקה
או איזה סוג חדש של מריחואנה שממש עוזרת לשכוח כל מיני דברים שלא רוצים לזכור
כמו כל החרא שהיה אתמול...
מבטיח ל, מעכשיו אני יורד לאילת רק בנובמבר
כל שנה, באמת כל שנה עד ליום שאני אפסיק לנשום

רק בנובמבר, רק בנובמבר
מה שבטוח, לעילר אין סיכוי שאני חוזר.
מה חיפשנו שם בכלל???
נכון, בהתחלה היה שם ממש כיף, הרגשנו כמו לוחמים אמיתיים
עם כל הציוד על הגב, הקסדה על הראש
למרות שהקסדה התחילה להציק כשהזענו במצח
אבל עדיין, הרגשנו לוחמים, ציוד על הגב, הקסדה, הנשק, הכי חשוב, הנשק
כזה יפה עם כוונת אופטית, פנס, מחסנית בהכנס
שום מחבל בעולם לא יפגע בך, כשיש כזה נשק.
היה שם כיף בהתחלה, סוף סוף עשינו משהו שמצדיק את ההגדרה שקיבלנו בבקו"מ...
חייל קרבי!!!
ואנחנו, אתה ואני, באמת חובשים קרביים, קרביים, לא סתם, באמת קרביים!
אני אומר לך, בחיים לא חשבתי שאני אשמח כל כך לראות מחבל
ועוד מחבל אחרי שהרגנו אותו
הרי בזכותו לא הייתי צריך ללכת עוד 6 ק"מ
6 ק"מ עם כל הציוד, הקסדה והנשק המזויין הזה שרק נהייה כבד יותר עם כל צעד שאני עושה
באמת נחמד מצידו שהוא ככה בא אלינו אחרי שהלכנו רק חצי ק"מ, אני מרגיש כאילו הזמנתי פיצה!
אבל אני עדיין לא מבין, באמת שאני לא מבין איך פעילות שהתחילה כל כך יפה נגמרה ככה
מה ביקשנו?
שתלכו בשביל הלבן?
כל כך נוח, רחב, בלי אבנים, בלי עצי זית מזויינים, שביל!
למה הלכתם דרך העצים?
למה דרך כל האבנים?
למה לא אמרתם???
למה חשבנו שאתם מחבלים?
למה הייתי צריך לראות אותך ככה?
למה הייתי צריך להנשים אותך והטעם של השפתיים שלך לא עוזב אותי עד עכשיו???

עכשיו נובמבר, בעילר קר מאוד, באילת דווקא נעים בנובמבר
ולמרות שאני באילת ונעים לי , לא חם
לא טוב לי
אני עומד ליד
תגיד משהו
תרים טלפון לאמא
תוריד ממך את הדגל
תצא מהבור הזה!!!

אני שונא את אילת בנובמבר!