לשחף
קוראים לי אופיר אני בת 18 מראשון לציון.. מתגייסת עוד מעט.. (סתם
מעט רקע על עצמי)
רציתי לכתוב שבמשך המון זמן הייתי באתר ועברתי על כל פסיק ותמונה..
ומרוב שיש לי כל כך הרבה מה להגיד בעצם.. אין מה להגיד..
כי לנחם זה בלתי אפשרי..
אני זכרתי את אחיך מהתמונה בטלוויזיה ובעיתון ועכשיו אפילו יותר,
הוא מקסים.
אז בגלל שהחלטתי לחסוך במילים.. כתבתי לך לכאן שיר שאולי יכול
להביע את מה שאני מרגישה.
אני מקווה שאת ומשפחתך תדעו רק אושר ואירועים שמחים.
אופיר
"מים צלולים"
חושך
ושקט במן ערבוביה נעימה, פרדוקס, עצבות אופפת אותי מכל צד.
הגיטרה, מיתריה מתוחים עד כדי להפחיד.
זויות מתעגלות, צוואר אדום..
דם ניגר מן המצח אל תוך העין והוא זורם והעפעף נסגר חליפות.
מצמוץ קל וכאב חד מן הלסת עד הרקה מפלח בעצבים, באזור הפגוע.
שיירי עור, שחור, פיח, אדום, אדום יותר, שקע, ספק חור
הדם כבר הפסיק לזרום והלב כבר מזמן נדם.
לא המיה רחוקה, לא רשרוש מעמקי הנשמה.
גופה נטולה כל יחוס במים צלולים, שוקעת אט אט והמים מכסים,
מסתירים, שומרים סוד יותר מכל איש צבא מהולל.
בכל
זאת כשאני מביט פנימה, הכל גלוי, הכל טבעי זורם וזורם
ואין הפסקה. לעולם לא תהיה הפסקה, גם אם עבורי תהיה הפוגה
קצרה. הפוגה מהשיכחה, מהאהבה, מהאכזבה, מהשנאה, מהשאיפות,
מהיצרים, מהדחפים המיניים, מהרעב, מהמבט התוהה התמים משהו...
הצמרמורת כבר לא עוברת בדרכי היסורים. הן יודעות לבוא, כשאסור,
כשהן מכאיבות, כשהפצע פתוח וכמו מזמין את המלח לשולחן להתכבד.
דמעה צלולה מבצבצת, לא דמעה של עצב, לא דמעה של כאב.
לא דמעה של זמן או ייסורי העין בקרני השמש החזקות.
דמעה של הנפש, דמעה של חוסר הבנה.
חלל של מחשבות, מלא דמעות. קופסא קטנה ובה המון, המון מכל
והמון מלא כלום