נטאלי - חברה

ב-7.11.04 שחף, אהובתי איבדה את אחיה.
האובדן דוקר כ"כ עמוק שזה מרגיש כאילו הנשמה היא אינסופית.
בור גדול ועמוק והכאב איננו נגמר.
טום - תמימות, ילד כ"כ אהוב ומסור למשפחה, כ"כ חשוב לחבריו
וכ"כ בעל תובנה פנימית. מעיין שלווה.
החיוך שלו הקרין איזו שהיא שלווה אמיתית כלפי החיים וכלפי היקום, כאילו הוא בלתי מנוצח.
יש שאומרים שלנשמה יש מסלול
וכשאתה מגיע למכסה של הנשמה בחיים האלו אתה עולה דרגה אחת למעלה
יותר קרוב לאלוהים.
אבל מה עם החיים פה עכשיו?
הם כרגע אינם ברי חלוף, הם כואבים ובוכים ונישאים
אבל שישאר בליבם, בגופם, בנשמתם עד יומם האחרון.
ואין מה לומר, ואין מה שבאמת מקל,
ונראה כי הכאב לעולם לא יעבור ואין המשכיות אמיתית לחיים.
וכשאני רואה את שחף ואת אביבה והחוזק שלהן האמיתי והאהבה האמיתית שלהן אחת לשניה,
אני מתמלאת קינאה, הערצה והתרגשות.
כמה אומץ צריך כדי להתמודד, כמה חוזק כדי לבכות ולהתאבל ולהשאר... למענו... למען עצמם...
ולמען הייעוד והיקום כולו...
אני מאמינה שאלוהים עושה את מעשיו דווקא לאלו שיכולים לשאת בתוכם...
אולי כדי להוכיח להם עד כמה הם חזקים ועד כמה הם נשמות טהורות בעצמן.
הטוהר הזה גרם לי להתכנסות
ומלמד אותי שמשפחה וחברים קרובים הם ערך עליון
ונתינת אהבה היא החוזק והיא הסיבה להמשיך, היא הסיבה לקיום של היקום כולו. אהבה.
ברגעי אושר וברגעי אבל, בחוויות ובאירועים, בחולשה ובקושי, בחוזק ובעוצמה.
עוצמתן היא שתוביל אותן להמשכיות ועוצמתן תנציח את טום לעד...
בליבנו, בחיינו... יום... יום... עד תום.

אוהבת כמו בת ואחות
נטאלי